"תלויה באוויר": קחו כדור הרגעה ותתיישבו...או תטפסו

תגידו מה שתגידו על הסרט, על העלילה, על החורים וחוסר ההיגיון הבסיסי הפנימי של הגיבורות וגם של התסריטאים ויש כאלו למפרע, במהלך הסרט. תדעו ותגלו מה הם הטוויסטים הקטנים, אשר מתקיימים ברגעים המתים, כביכול והרגועים ביותר בסרט, עוד הרבה זמן לפני שהם בכלל יתבשלו לכדי התרחשות. הכל ברור, הכל צפוי ומובן (כמעט) ועם זאת אין סיכוי שתדפדפו בתיקייה בראש ותמצאו סרט כל כך יעיל, אפקטיבי ויונק כמו זה, שצפיתם בו בשנים האחרונות והעובדה הזו נכונה בעיקר לכל אלו ביניכם, אשר סובלים מענייני גובה. הסרט הזה אינו בשבילכם; בעלי פחד גבהים, אבל אולי בכדי לנסות להבין ולהפנים את הפחד, כדאי שתעזו, תרהיבו עוז ותסתננו לכם אל אולם הקולנוע הקרוב ביותר לאזור מגוריכם.

אי אפשר שלא להיות חשדניים כלפי הסרט הזה, מכיוון שהוא מציג נוסחה כל כך מוכרת, עם מינימום אזור התרחשות, שחקן ראשי אחד (או במקרה הנוכחי - שתי ראשיות) ועלילה שאין לה הרבה לאן להתקדם. הז'אנר הזה, של סרטי זאבים בודדים, הופך לאיטו להיות מוצלח, עם עוד ועוד שימושים בו ומוכיח, בכל פעם מחדש, שאם יודעים לרתום את אפקט המתח באופן מוצלח, לא משנה כמה גבינה מחוררת מוצגת בפני קהל הצופים, המיקסום של האפקטיביות מהלחץ שהעלילה מכניסה את הצופה שלה אליו, מנצח לחלוטין כל עלילה צפויה ושקופה. זה הקסם של הקולנוע וזה הקסם של סרטי קולנוע, אשר יודעים מראש עם מה הם עובדים וכיצד להסיט את תשומת הלב והאהדה לאלמנטים אחרים.


אוקיי...זה די גבוה | באדיבות סרטי רד קייפ

הסרט הזה בכלל לא היה מתוכנן להיות משהו מעבר לסרט קצר. סקוט מן ("אוטובוס 657") וצוות השחקנים שלו, בסרט "בני ערובה" צילמו כמה סצנות, שגובה לא קטן היה מעורב בחלקן והסכימו ש...מלחיץ העסק...משם נזרעו זרעי פורענות, אשר התנקזו לכדי הסרט המלחיץ הנוכחי. מן מעולם לא הצליח להתעלות לאירועים בעלי עלילה מכוננת, המקסימום שיצא ממנו הסתכם באקשן בינוני וגם הפעם לא תמצאו עלילה יוצאת דופן, בתוכנה או תחכום כלשהו. אפילו הבמאי, באחד הראיונות שלו, חצי התנצל וסיפר על חור עלילתי קטן, שהמחשבה עליו מוציאה אותו קצת קטן יותר ממה שהוא תכנן, אבל האימפקט שיש לסרט הזה על הצופים שלו, בטח ובטח באולם גדול ככל האפשר (הוא צולם ב-IMAX, ככה שרוצו להתפרע), הוא פשוט בלתי ניתן לתיאור, בלתי נשכח ויוצר חוויה קולנועית מלחיצה ומעוררת חרדות וגירודים בכל חלק בגוף, שמצטער על הרגע, במסגרתו התיישבתם מול הדבר הזה.

הסרט נפתח עם נפילה, כשם הסרט. נפילה פיזית. לאחר מכן ובמשך דקות לא מועטות, תוכלו לצפות בנפילתה המנטלית הארוכה של אחת מגיבורות הסרט, אשר טבעה ביגון וצער, נוכח אותה נפילה פיזית, בעזרתה נכנסתם (מהר מאוד) אל תוך הסרט. השליש הראשון של הסרט הוא השליש הכי פחות מלחיץ שלו, כאשר מדובר בדרך בנאלית למדי להכניס את הצופים לעניינים, בעודם מכירים את הדמויות והאירועים, אשר ישלחו בסופו של דבר את צמד הבנות אל טיפוס על אחד המגדלים הגבוהים בעולם (מומצא לצורך הסרט, אבל מבוסס על אחד כזה אמיתי, אשר ממוקם בקליפורניה וקרוי מגדל התקשורת "KXTV/KOVR"). השליש הזה אינו מייצג (כמעט) שום דבר ממה שאתם עומדים לצפות בו בשאר הסרט חוץ מעלילה רפה וחסרת מעוף.


לא תעזור שום קשירה, תיקשרו לכסא באולם! | באדיבות סרטי רד קייפ

אז כמו שהספקתם להבין, עד כה; צמד החברות: בקי והאנטר (It's a She) אהבו לעשות המון דברים ביחד (הרמז הראשון כבר כאן) ואחד מהדברים הללו הוא לטפס וכמה שיותר גבוה. אחרי שבקי מתקשה להתמודד עם הטראומה והבור שנותר בליבה, היא מחליטה לשים את כל הפחדים שנוצרו לה בחלק מסוים וחבוי בראשה ונפשה ויוצאת למסע עם חברתה, לנסות ולטפס טיפוס פשוט, בכל הנוגע לטכניקות שלו - עלייה על שלבים של סולם בלתי נגמר, בגובה של 600 מטרים. המשימה הלא פחות חשובה של חברתה; האנטר, היא לצבור קליקיי לייק בלתי פוסקים והיא משתדלת לתעד כל כמה רגעים עם צילומי סלפי בלתי נגמרים וכמובן גם בעזרתו של רחפן, שעולה עם הצמד למגדל.

כפי שתוכלו להבין מהפוסטר והטריילר של הסרט, בשלב מסוים חלק חשוב משלבי הסולם בוגד בבנות ובכל תכליתו ומהותו והן מוצאות את עצמן נמצאות בודדות על הפסגה ומנסות לאלתר מכלום את פעולת ההצלה שתביא להאנטר עוד עוקבים ולבקי והאנטר עוד רגעים של חיים על פני כדור הארץ. מאותו הרגע ואילך התסריט מתנייד לו באיטיות קריפית בין פעולה חסרת סיכוי אחת לאחרת, עד שיגיע הסרט לרגעי ההתרה האחרונים שלו ויעניק סוף כלשהו לעינוי הוויזואלי המתמשך הזה (בקטע טוב), שכולל צילומים יוצאי דופן (מאחר וגם מרבית הסצנות בסרט צולמו בגובה, אם כי באחת חלקי עשרים מהגובה המקורי - אבל עדיין) ואפקטיביות מקסימלית על יושבי אולם הקולנוע.


תיכף מגיעה, אוטוטו שם | באדיבות סרטי רד קייפ

כאשר יושבים על עיגול קטן, באמצע שום מקום ובגובה של 600 מטרים, אין הרבה על מה לדבר ואין יותר מדי למה לצפות, אז העלילה מקרטעת מדי פעם. הקרטוע הזה הוא בבחינת אדווה, אשר מייצרת את הגל ונועדה אך ורק בשביל להכין אותנו לפיק הבא. כל פיק, גורר אחריו פיק ברכיים ושאר איברי הגוף, שאתם פשוט לא מאמינים שיכולים לרטוט בגלל משהו, שבבירור צולם להנאתכם (או נכון יותר, לסבלכם) בבית הקולנוע. לא תמצאו כאן שום עומק עודף, כפי שהצלחתם למצוא ב"לוק" של טום הארדי או שיחות מלחיצות, שיש בהן משום השפעה על ההמשך ותגליות מרעישות כפי שהיו ב"קבור" עם רייאן ריינולדס, אבל אין שום בעיה, כי מה שמתרחש בסרט הזה פשוט לא יכול להשאיר אתכם אדישים ויגרום לכם למוסס את כל מה שלא טוב בו, לכדי אבק, שיתפזר לו ברוח החזקה, אשר מנשבת באותם הגבהים.

אין מדרגה שהבנות יטפסו ולא תטפסו איתן יחד, אין רבע נפילה ותפיסה שלא תתחננו שיהיה לידכם מישהו שיתפוס אתכם במקביל ואין סיכוי שתצליחו להישאר אדישים לסרט הזה, שמעביר אתכם את החוויה הכמעט מלאה של טיפוס על גובה, הודות לחזון של במאי ולסט הצילומים המוצלח שלו. "תלויה באוויר" מרשה לעצמו לבקש מכם לכבות את מתג ההיגיון, כאשר אתם פוסעים אל תוך אולם הקולנוע, אבל הוא עושה זאת בידיעה והבטחה, שהוא עומד לפצות אתכם עשרות מונים ובאמת אתם יכולים לכבות את המוח ופשוט לתת ללא מעט חושים, שהוא מפעיל, להתחיל להשתלט עליכם באופן כמעט אבסולוטי. תביאו רתמה, תיקשרו לכסא ותתיישבו לכם במקום. אולי ככה יש סיכוי שתרגישו שאתם לא עומדים ליפול במהלכו של הסרט.


הנה, יאללה...עולה ואז.....מה בעצם? | באדיבות סרטי רד קייפ

משפט על הסרט:
אין הרבה סרטים בבתי הקולנוע שמסוגלים להוציא תגובות כל כך אמוציונליות ואמיתיות כמו שהסרט הזה הצליח ויצליח לחלץ מהצופים שלו. סטיבן קינג התמוגג, שפע מחמאות ואף הצטער שהוא לא זה שכתב את הסיפור. וויזואליות מהפנטת, אשר מחפה על עלילה עבשה לעיתים וכזו הממקדת את הצופים בעיקר בנפלאות הכלים שיש לקולנוע לגרום לתחושות כל כך אמיתיות ואותנטיות מצד הצופים בסרטים בו. אפילו אולפני Lionsgate, שרכשו את הסרט מחברת ההפקות וראו את הפוטנציאל, עשו את המאמצים להנגיש אותו לקהל צעיר יותר, שלא יהיה אכפת לו מנפתולים עלילתיים חסרי משמעות והורו לעורכים להאריך את עבודתם בשבועיים, כדי להוריד את ה-F Word המקורית ולהחליפה, גם בעזרים דיגיטליים, במילת F אחרת (Freaking), בכדי להפוך אותו ל-PG-13 ולהרחיב את קהל היעד, שיכול ליהנות (ולהילחץ, בעיקר) מהסרט.

משפט על הבמאי:
סקוט מן הוא במאי של סרטי אקשן בינוניים וחסרי שאיפות, בדרך כלל. הוא אחראי ל"אוטובוס 657", "התחרות" וגם "בני ערובה"; כולם סרטי אקשן גנריים, בנאליים וחסרי מעוף. הפעם, הוא הלך על מעוף...הציפור וכיוון גבוה, בכל הנוגע לפן אחד בסרט - הוויזואלי. לעלילה דגולה ותהפוכות מסובכות אל תצפו, אבל השאר...מרטיט.


מגיעה בשביל ללחוץ על הבאזר | באדיבות סרטי רד קייפ

משפט על השחקנים:
גרייס קרולין קורי ("האלווין"), שהיא גרסה צעירה ותוססת של [i]ריס ווית'רספון ו-וירג'יניה גרדנר ("שהאזאם!)[/i] עושות עבודה סבירה למדי בתור צמד החברות בתפקידים הראשיים, אבל לא משהו מיוחד לכתוב או לדבר עליו. לצידם ג'פרי דין מורגן בתפקיד מיניאטורי, אשר נועד למשוך את העין בפוסטר וגם מייסון גודינג ("חורשות את הלילה", "צעקה" החדש) אפילו מיניאטורי יותר ממנו.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים, שמהלחץ והפאניקה שהוא זורע, מרגישות לעיתים כמו יותר. אבל זמן מדוד ומדויק בשביל סרט מסדר הגודל הזה.